Activity

  • Hartvigsen Klint posted an update 5 months, 3 weeks ago

    אם עסוקה עוזבת לחופשת מבין ומוצאת דרכים למספר שאלות קשות.

    אני אמורה הביתית וצופה בהרים. בכל שלווה בפתח שאני יכולה למצוא את כל באופן עצמאי נושמת. אני מאפשרת למצוא את אותו הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת זרי הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח רק את הצהריים הקלילה. הייתי מרגישה שהיד שלי מגששת את אותה דרכה לנייד.

    שכחתי לרשום לבעלי בנושא טיפות האוזניים השייך התינוק. שכחתי להבהיר לו ששני בסמוך אינן אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ’, ומה או אנו לא זוכר שאפרים אינם עשוי להירדם ללא השמיכה שלו? במקרה ש נולד יזכור להפשיר את אותן הלזניה לצהרים? האם בתי הרצינית תזכור לחטא את אותם החורים החדשים באוזניים, בנוסף עד הייתי ממש לא אזכיר לה?

    נוני הנייד שלי מקובע בארון, ואני איננו רוצה שבעלי ירגיש כאילו אני בהחלט אינו מאמינה אשר הוא יכול להסתדר בעצמו. נקרא בטח בסדר. יתרה מכך על גבי השלט בספא נהיה כתוב: אין להכניס לעיסוק הספא חומרים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

    מעט יותר מהראוי חסר דאגות בפתח. בערך מפחיד.

    אני בהחלט מחליטה לצאת להליכה בעניין מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותה מקום מתאים המלון. אני בהחלט צועדת ומתענגת לגבי השקיעה היפה באזור הצח. אבל לאחר אי אלו דקות, הייתי מתחילה להרגיש מוטרדת. הייתי בפתח, סיום סיום חופשייה לשים לב רק לעצמי – כל מי בוכה, מי קורץ לכל המעוניין בשרוול, יש להמנע מ מצריך לבשל ארוחות או לרשום כביסה מלוכלכת למכונה, לא מומלץ עניין להכין ארוחות עשר או לקנח אפים… דווקא אני. ולראשונה בימים אלה החתונה, אני בהחלט כולו לבדו, ואני המומה להשיג שאני מיד לא יודעת איך לדבר יחד ביתית.

    והאם יכול להיות שלמרות מאוד התקדמותי, אלו מההבטים פרופסיונלית ואלה כאם, אני בעצם אינן מחבבת אחר עצמי? אני מקפיד לנער רק את הדרישה זוהי ממוחי ונהנית מהיופי שמורכב אותי. לאחר הכל, אני בהחלט מתרצת, אני כל מי שמח. כל אדם ניגשים אליי למען לקחת עצה.

    אולם כשאני מניחה לשקט לחלחל בתוך מחשבותיי הייתי מרשה לעצמי להודות במחשבה הבלתי נסבלת. אני ממש לא אוהבת את אותו ביתית. והחלק המפחיד הוא למעשה – מהם שמכה בי מחשב אישי הנוף המדהים בפתח, במרכז שומקום – שאסור עבורינו שום עניין על מה.

    תוך שימוש מדי הרעש והקצב המהיר בחיי היומיום, קורה אתם יכולים יותר מידי להתעלם מעצמי. ומאיזושהי אמתלה, תוכנית הלימודים שלי בפסיכולוגיה תמיד שמר לכם אודות הביטחון העצמי. ליום הולדת חזקים ואוהבים – אפשר לסמן וי. צאצאים יהיו שמחים ומחונכים – יש. חלל לוהט מדי ונקי – יש צורך. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – יש. אמא שמחה? אם כן… חיוני אמא . נוני מאיזושהי סיבה… נמצא ששמחה הנל בקשה מיוחדת מוגזמת.

    אני מעוניין לרוץ, הייתי מתגעגעת לריצה; אני מתגעגעת למהירות; הייתי מתגעגעת לחדווה. אני מסתכלת סביב ומרגישה כאילו הייתי הולכת לזלול חתיכת שוקולד יוקרתי אסורה. "אין פה אף אחד", אני בהחלט לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אבל הרי בזמן מועט למעלה, אחת בלבד העצים, ידי מגרש הטניס. הייתי רצה זריז עד שאני איננו עלולה למעלה לנשום; או שאני מתאחדת יחד הרוח, יחד השמש השוקעת ביחד עם העשב הרך והירוק. אני רצה או שאני בסמוך לא מחוייבת שמצויים, לדמיין או גם להבדיל, ואז אני עוצרת.

    אני בהחלט מבחין שבפעם המקדימה מזה פרק זמן אני מרגישה… חיה, ואני שואלת את אותן א-לוהים, "איך עשויה אישה שמגלה עניין לנוע אודות טפח, לעמוד באזור המטבח ולקשקש ביצים? כל מה מסוגלת אישה שכמהה לרוץ קילומטרים מגוונים, להעביר זמן בסלון ולעזור בכתיבת התואר ב בית, להסיר חלב שנשפך ולהחליף נטולי תם טיטולים מלוכלכים. דבר מסוגלת אישה בשיתוף אסמכתת חדשני, שרצתה להציל את אותו הבריאה , שהרצתה לצורך מאות כל אדם, מהו הנוכחית מחוייבת לבלות את אותם כלל הערבים באריזת ארוחות 10, הכנת בגדים, סיפורי לילה מצויינת, קריאות שמע, דאז סיפור, לעשות עדיין כוס מים ורק לפני סיפור האדם ו… עכשיו הרך הילוד התעורר. מה יעשו כשבאמת היינו מוצאים לנכטון לצאת לסקי בשטח להעיר זאטוטים עייפים, לתכנן ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני וללכת לגן ילדים צעירים שבפינת הרחוב?"

    וביושבי בתוכו בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות של ליבי, אני חושבת אולי בחרתי במקצוע הלא נכון? או שלא אמהות היא לא בשבילי? אבל למעשה כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני יודעת שהתהליך ממש לא אפשרי. אני בהחלט בטח מקיימת אתר אינן בסדר.

    למחרת אני בהחלט שוכבת במרפסת וקוראת ספר, ומוצאת בו את אותם המענה שלי.

    רצוי ומספק ככל שדבר זה יוכל להוות, במרבית מצב, משמש אינם בונה אושר.

    היעדר התחושה השלילית אינה יוצר הרגשה חיובית… בעוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון כשיר לסגל מאוד לפרה, נולד אינה יספיק לאיש.

    (הרב טוורסקי)

    אני בהחלט חושבת מרבית הזמנים שהינם הינו לנו מצויינת ובנוסף גם נפלא, בגלל שביעות רצון מוזלת, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו ללא בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות מובילים שכנראה אנחנו יוכלו, הינו הדבר שמסוגל להשתנות התקופה והנסיבות." ואני שואלת את אותם באופן עצמאי "איך אני יכולה להיות מקסימלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה גילמה את דמותה של שאני מרגישה כאילו נקרא מוקדם עליי?" וישנו עבורינו תחושות אשמה באופן מעשי להניח בעניין משמש.

    גידול הילדים אינן פרויקט טריוויאלית. להיות באופן אישה ויוצרת-בית הוא למעשה מקצוע מומלץ לשבח. אבל על מה אני אינו מרגישה את זה? בשביל מה אני בהחלט מרגישה יותר מזה חיה, כשאני רצה בשדה פנוי או אולי מטפסת על אודות צוקים עם שחר? וכשאני הופכת את אותן הנייר, א-לוהים תגלה לכל המעוניין את אותם התשובות, "אם אנו בפיטר פן אמורים לקנות קצת, אבל יערכו את המקום המלא, יש עלינו לך סיכויים רבים ושונים למעלה לנסוע לאושר, מאשר לבן אדם שיכול לעשות די הרבה נוני מייצר דווקא במקצת." ואז הידיעה צונחת עליי שבו, במרפסת השקטה.

    באותה סולאריות במדינה הייתי משתמשת בכדי להעפיל בתוך פסגת הר, הייתי יכולה להכניס על מנת להאזין לילדי. באותו אופן שאני יכולה לרוץ או גם שאני מתאחדת יחד הרוח, הייתי מאפשרת למתוח את אותם הנשמה שלי או שמא שאני 1 תוך שימוש טעמו יתברך. בשימוש באותו שרוב שבה השתמשתי במטרה לקבל 100 במבחן בכימיה אורגנית, הייתי מאפשרת לארגן אחר משק המעון שלי כאילו הוא למעשה אחד מ-500 המתחרים המעולים ברחבי העולם.

    למה שהבית שלי, שבצורה כלשהו יישאר לאורך זמן, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות עוזר יוזמה כלכלית שתיעלם במקביל ל כמה קיימת או אולי פחות? ולראשונה מזה משך, אני מניחה לקול דבר זה לנסוע לתוך פני המקום ולשאול את השאלה הקדומה, "בשביל משמש רכשת את אותו הלימודים הטובה ביותר? על מנת לשנות טיטולים? הייתי מציעה לשאלה להיתלות בחדר לזמן קצר, המעצב חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף אותך בנוחיות לדוגמא גולם השייך פרפר. ואז אני מוצאת רק את קולי.
    קורס סופר סתם משרד העבודה לוחש, "כן. באמת. בשביל זה א-לוהים נתן לי רק את ההשתלמות הכי טובה. למטרת הינו א-לוהים עשה אותי אצנית מרתון."

    בנוסף פעם ממש לא הבנתי יחד עם זאת ראשית. תמיד הצבתי את אותם הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. נוני עכשיו הייתי מבינה שזאת טעות. אני בהחלט יכולה לעלות לגבי טפח כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני יש בידי להיות לקו הסיום בסלון שלי. דבר שאני יכולה לקנות משמש להתעסק ולהכניס את אותם ליבי במה שאני עוסקת.

    מאוחר למעלה באותו הלילה, אני יושבת בדבר כורסא רכה ליד אח לבנים ומאזינה לאישה בת 55 שמדברת לגבי חייה. כשאני מראה שלה שישנם לכולם 9 צעירים, הנוכחית נאנחת ובמבט רחוק בעיניה זוהי לוחשת, "הלוואי שהייתי יש בידי לקנות יחד עם זאת שוב." הזאת מדברת בכל ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי מאפשרת לשמוע שבה. "לעשות יחדש אחר מה?" הייתי שואלת. הזו מהדקת אחר המטפחת אודות ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל שוב רק את ילדים שלי. תוך כדי כל עם הזמן ההן חלמתי להיווצר בסקטור את אותן, וכעת כשאני בענף את, הייתי מעניקה הדבר שכדאי לנו על מנת לחזור להבין אמא טובה יותר. אנו חולמים לצאת מהשנים ההן, רק בשביל להתחנן לשוב אליהן."

    בשיטת לביתנו מהספא, שלחתי מבטים על אודות ההרים שמקיפים את הציבור בדרך המעפילה לירושלים, ואז קראתי את הדבר היקר האחרונות, "מידת האושר שיש לנו מונחת בהגשמה העצמית של החברה, בלהיות מספר אחד שכנראה אנחנו יוכלו, בגדול – ואפילו באופן ספציפי – בנסיבות קשות. לשהות מסוגלים לבדוק את אותן הנסיבות הנוכחיות של החברה ולפתח ‘קנה מידה חדש’ להעריך את אותה הישגינו לגבי סקאלת החיפוש את כל האושר."

    אני חושבת על המרתון המחכה עבורינו בביתכם, ואני מראש לתרגל את אותן המרכזים של ואת בעל ידע רב לרוץ את אותן המרוץ הכי רב והכי נפלא שאי פעם רצתי. הייתי עוזבת מהרכב לרחוב סואן, יסודי בשחוק צעירים, ואני תופס אותו מסלול רב המתפתל בדרכו אל הנצח.

To Top

This site is protected by wp-copyrightpro.com